החורף של 1981 היכה בביירות סיטי כמו ברק. אפשר בקלות להאבד בסבך הסמטאות הצרות של הזיכרון, אבל את הריח העז של המלחמה המתקרבת לעולם לא יהיה ניתן לשכוח. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלנו בסמטאות הללו, הכרנו את הדרך היטב, מטפסים במעלה רח' "מגיני הארזים" שבקצהו השוטר הנוצרי שרק מחכה לשוחד, פונים ימינה אחרי חנות הטבק ומשם זה רק אנחנו, החולדות והגורל המתעתע.
את הסיפור המלא על מטרת המבצע כנראה שלעולם לא נוכל לספר, הדבר היחיד שניתן היום לחשוף הוא המבט בעיניים הדוקר את הנשמה היהודית מבעד לתמונה דהוייה שנלקחה בחטף.
עבודת המודיעין היא עבודה סזיפית, חסרת תהילה. ככל שהחתימה שהשארת אחריך נמוכה יותר, כך עולה ערכך כאיש מודיעין. באותו חורף של חריצת גורלות, תושבי מערב ביירות זכו לביקור מהסרטים:
לא, הבלונדינית עם הצמר על הראש לא הייתה מעודדת של קבוצת חברת החשמל הלבנונית בליגה למקומות עבודה,
הבחור עם הפנים הירוקים לא סבל מקלקול קיבה אחרי שאכל שני קילו עלי גפן ממולאים,
ולא, הבחור השחור לא היה מייקל ג'קסון בדרכו לארץ לעולם לא לאחר עוד ביקור במחלקת כירורגיה פלסטית בבית החולים הצרפתי של בירות.
ההיסטוריה לא מתרחשת, היא נכתבת במעשים של בני אדם בודדים.
עת זרחה השמש על קו תילי הבזלת ויללות התן השתתקו למגע קרני האור הראשונות,
עמדה להקת החסידות ובהתה באויר הלח. כבר מזמן שאינן ממלאות את תפקידן המקורי ואינן מביאות ילדים לעולם.
הן כבר מזמן שכחו את הפעם האחרונה שאחת מהן נשאה זאטוט רך בימים כשהוא תלוי ממקורה בתוך חיתול בד דק. כפי שחיתולי הבד איבדו את דרכם במבוך הזמן, כך גם החסידות מצאו את עצמן מוטלות כאבן שאין לה הופכין. על רגלן האחת עמדו הן איתנות בתוך תעלת הנ"ט אשר מלאה במי נגר של סוף החורף. ממזרח להן נימתחו גדרות נמוכות בסמנן שדות מוקשים חסרי זמן. ממערב להן שביל אספלט צר, שלדי רכבים משוריינים, זכר לשיירות הפריצה הסוריות מ 73 ואחריהן שוב נפרשו שדות המוקשים ומכשולי הטנקים כמיצג אומנותי של אמן בעל טעם שנוי במחלוקת.
החסידות, המבולבלות למראה, החליטו לנסות את מזלן ולתפוס טרמיקה, אותו זרם אוויר חם עליו הן ירכבו בדרכן לאירופה, שם איש אינו ממתין להן עוד. רגעי התהילה שלהן תמיד היו קצרים- "הנה חסידות!" היו הילדים בעמק החולה צועקים למראה הנקודות המתערבלות מעליהם, "אולי אלו שקנאים?" היה אומר אחד , "כן אולי, קשה להבדיל מכזה מרחק" היו עונים כולם במקהלה. וזהו. עד אירופה זה רק ערבים וים.
אז באותו בוקר החליטו החסידות המנומנמות ממר גורלן, להמריא אל על. זה לקח בדיוק חצי דקה עד שהן נחתו שוב בתעלת הנ"ט המוצפת. לא טרמיקה ולא נעליים. בדיוק באותו הרגע חלפתי אני, הבטתי עליהן מבעד לצוהר הזכוכית המשוריינת, מנומנם גם אני ממר גורלי. פרורי המצה, לחם העוני אשר נכפה עלי בפקודה מהרב הראשי במסגרת מלחמתו חסרת הפשרות בשפיות, פירורים אלה נפרשו על חולצתי, על אפוד הקרב שלי, על הרובה שלי, מכסים אותי בשברי יהדות דלי משמעות. פרורי מצה אינם סיבה מספיק טובה להישאר ער, כך חשבתי ועצמתי את עיניי לעוד נמנום מטולטל על דרך הטשטוש.
חלפנו על פני החסידות כמו בכל יום באותו שבוע, ואני, הלב שלי בכלל במקום אחר.
זה דבר אחד לעשות מילואים.
זה דבר אחר לגמרי לעשות מילואים בחג החירות.
וזה דבר אחר לגמרי לגמרי לעשות מילואים כשיש לך אישה וילד.
אין הרבה מילים שיכולות לתאר את התחושה, יש רק הרבה מילים שיכולות לתאר באילו טכניקות השתמשתי כדי להעביר את הזמן עד שכל זה ייגמר.
הדרך הטובה ביותר להסביר תחושה זו היא להשתמש במילים שניבטו מעיניהן של להקת החסידות אשר נעצו את רגלן האחת בסוללת העפר של גדת תעלת הנ"ט המפכה, כמסביבן גדרות ושדות מוקשים נצחיים הנפרשים ללא סוף-
מבטן אמר כך:
"מזג האויר הסגרירי, הנוף היפה והפריחה המשגעת יכולים לרגע מקומות מסוימים באירופה. אבל מה שבטוח, חירות - זה לא!"
