משעשע לקרוא בעיתונים היום על "קפיטליזם חזירי" - מתנגדיו ותומכיו כאחד לוקחים את החזיר כחיה לדוגמה. ואני אומר - מה עשו החזירים שזכו לכבוד הזה? אכלו צואה? כרסמו פה ושם איזה פרי רקוב?
אני בעד סוג חדש לגמרי של כלכלת שוק, רפורמה מוחלטת. אבל אני לא מכריח אף אחד, יש לי כמה הצעות ואפשר לבחור ביניהן:
קפיטליזם שממיתי: כולם יושבים ומחכים על הקיר עד שהכסף מגיע אליהם ואז זוללים אותו. הבטן שקופה כדי לראות את התהליכים ולאפשר ביקורת.
קפיטליזם כנימתי: מותר רק פעמיים בשנה לזוז ולקחת דברים חדשים. בשאר השנה יושבים צמודים במקום בלי לזוז ובלי להשתנות.
קפיטליזם חתולי: בעלי הממון לא שמים זין על אף אחד, לא ממלאים הוראות ואיכשהו זוכים להערצה מתמדת ולמילוי כל רצונותיהם.
קפיטליזם בני אדמי: כל הזמן מדברים. כל הזמן רוצים עוד. אחת לכמה זמן מגלים שאי אפשר רק להרוויח ונבהלים נורא, מחליטים החלטות נמהרות שפוגעות באנשים אחרים ובסביבה, שוב מרוויחים ואז מאמינים שיחיו לנצח.
הלאה הקפיטליזם החזירי!
לבת שלי כואבת הבטן.
זהו.
לא טרגדיה, לא אשמתו של אף אחד. לא "איזה וירוס שמסתובב עכשיו". סתם הדבר הזה שמופיע בגיל חודש ונעלם בגיל 3 חודשים ומוציא לך את המיץ בדרך. מתחיל ב-5, נגמר ב-8 בערך.
אני רוקד בדירה, כשהיא על הידיים שלי, בוכה. כמו שאמרנו, לא טרגדיה, רק כאב בטן.
שלוש מוזיקות באוויר - דיסק של סיגור רוס עם רוק איסלנדי מעומעם, פיזום שלי של מנגינה רפטטיבית על סף ההיסטריה ופעיות קטנות של נעם, שמאוד לא מחבבת את כאבי הבטן האלה.
לא טרגדיה, אבל גם לא קומדיה.
הבוקר שתלתי עץ פומלה.
זה לא סתם עץ פומלה.
קיבלתי אותו במתנה מהשכן.
את הפומלה שתלתי מעל לשליה שנשארה מהלידה של בני הבכור.
לא, בני הבכור לא נולד היום, וגם לא לפני שבוע.
השליה הזו מנמנמת אצלי בפריזר כבר למעלה מחצי שנה.
זה לא היה אמור להיות עץ פומלה, זה היה אמור להיות עץ לימון.
אבל הלימון מת כי התלבטתי כל כך הרבה זמן איפה כדאי לשתול אותו.
עד שהוא מת.
ואז כבר לא היה כדאי לשתול אותו.
עד ששכן שלי הביא לי פומלה.
חפרתי בור
הנחתי בו את השליה הקפואה.
פיזרתי קומפוסט.
הכנסתי את השתיל.
כיסיתי והשקתי במים.
תוך כדי שאני משקה את הפומלה הבחנתי בתנועה חשודה על שיח הפיגם ההודי.
(שאלה: מישהו יודע מה התועלת בשיח פיגם?)
התקרבתי לפיגם וראיתי עליו שני זחלים מרהיבים ביופיים.
הם היו גדולים.
הם היו שחורים.
הם היו מפוספסים בטבעות ירוקות זוהרות כשביניהן נקודות ורודות,זוהרות גם הן.
הם נראו כמו מסיבת טראנס של ערסים שעלתה על שרטון.
התקשרתי למתן, אח שלי, כי הוא מבין בכנימות ולא מבין שום דבר בערסים.
מתן שמר על קור רוח וביקש ממני להקיש על ראשו של הזחל בעדינות ולראות אם יוצא לו מזלג כתום מהראש. אני הקשתי ובאמת יצא מזלג כתום. שמחתי, ידעתי שאני נמצא בידיים של מקצוען אמיתי.
"אלה זחלים של פרפר זנב הסנונית", אמר מתן בקול רציני, "מה הגודל שלהם?"
"ארבעה סנטימטרים בערך!" זרקתי מספר אקראי.
"הא!" מתן חרחר תוך שהוא טוחב עוד טבק למקטרתו, "הם יכולים להיות הרבה יותר גדולים! הם יאכלו לך את הפיגם ההודי ואחר כך יתגלמו קרוב לקרקע" לפתע הוא השתתק. יכולתי לשמוע אותו לוקח שאיפה עמוקה מהמקטרת. "הם יהפכו בקרוב לאכלנים רציניים, אתה בטוח שאתה רוצה אותם אצלך על הפיגם?".
אני לא יודע מה לעשות במקרים כאלה, אז לא עשיתי כלום.
ואחר כך חשבתי לעצמי- לעזאזל עם הפיגם והריח המסריח שלו אני בוחר בזנב הסנונית!
קראתי לילדים של השכנים.
"אלה זחלים של זנב הסנונית", המתקתי להם סוד.
"אפשר לגעת?" הם שאלו את השאלה המתבקשת.
"לא!", אמרתי "אבל אם ניגע בו בעזרת מקל הוא יוציא מזלג כתום" היממתי אותם בידע הנשגב.
הם שאלו אם אני רוצה ג'חנון והלכו בלי לחכות לתשובה.
אז עכשיו לילה.
שני זנבי הסנונית שלי לועסים בשקט עלי פיגם עסיסיים לאור הירח.
הדם העוברי שבשליה הקפואה מתחיל להפשיר ולחלחל לתוך אמא אדמה.
שתיל הפומלה שולח שורשים צעירים אל הלא נודע.
ואני יכול להרהר על אחי. שהוא אולי לא הכדורגלן הכי מבריק וגם לא הבחור שהיית שוכר כדי להעביר את הפסנתר שלך לקומה העשירית או לפרוק לך את אונית המכולות שלך בעזרת עגורן, אבל בכל מה שקשור לזחלים, כנימות, גלמים, חסרי חוליות, רכיכות, ג'וקים, צרעות ושאר דברים שאף אחד לא מוכן לאכול בשום פנים ואופן
בכל מה שקשור לזה,
אין לו מתחרים.
כלב מסתורי וערמומי. תערובת נפיצה של קוקר ספניאל עם סטר אירי, בעל יצר מיני מפותח ונטייה חזקה למחשבות אבדניות.
