זה התחיל בחתונה. יום שישי בצהריים, מזג אויר מעולה.
שוב מסיבה, שוב ריקודים גבינות משובחות ויין. לרוב חתונות מצליחות לשקף בצורה מצוינת את המהות הזוגית של הזוג הטרי.
הזוג הזה שהתחתן הוא מה שאתם מדמיינים כשאתם חושבים על זוג משמיים- צעירים, יפים, חכמים, אוהבים, לבושים בלבן, נוכחים ברגע בכל מלוא הוויתם ומבטיהם נישאים יחד אלי העתיד. כן היה מרגש- מה תעשו לי? מזל טוב חברים יקרים.
אבל לא על זה רציתי לכתוב.
חזרנו הבייתה עייפים אך עייפים, התקנו ארוחת ערב מעורפלת והלכנו לישון.
באמצע הלילה הבן שלי (11 חודש) התחיל לבכות. ואז הוא המשיך לבכות. ואז הוא לא הפסיק לבכות.
עד הבוקר כבר היה לו חום של 39 מעלות עם התקפים באים והולכים של בכי. אף אחד, אבל אף אחד לא מכין אותך למה שתרגיש כשתחזיק את הילד שלך קודח מחום על הידיים בלי שיהיה לך שמץ של מושג קלוש מה הצעד הבא שלך.
למזלנו, חנן אותנו האל הטוב בשכנים נפלאים ובנדיבותו הרבה, הוא גם שיכן בקרבתנו אחד שעוסק ברפואה סינית.
כשפנינו אליו, הוא בדק לילד דופק וחיטט לו בלשון והגיע לאבחנה שלילד יש הצטברות של חום בקיבה ואנחנו נזכרנו שבאמת הוא לא חירבן כבר יומיים. הסיני אמר שנמשיך לעקוב אחרי החום, כל עוד הוא נשאר ברמה הזו זה בסדר, אם הוא ממשיך לעלות זה כבר סיפור אחר.
ותנחשו מה- החום המשיך לעלות וזה באמת היה סיפור אחר.
כשראינו שהחום ממשיך לעלות קראנו לשכן הסיני תוך שאנחנו מצליחים להוריד לילד את החום בדרכים טבעיות, יעני מטליות לחות.
הסיני שוב לקח דופק ואמר שצריך לדקור. הוא דקר אותו בנקודה אחד למשך קצת פחות מדקה ואמר לנו שמתישהו בשלוש שעות הקרובות הילד יחרבן ואז גם ירד לו החום. בכל מקרה, הוא אמר שנעקוב ונראה שהחום לא עולה ושהילד לא הופך לאפטי בשום שלב.
הילד שלך קודח, בא אחד עם זקן, דוקר אותו ברגל, מסביר לך משהו על הצ'י של מערכת העיכול ואומר לך שלדעתו יהיה בסדר- מה אתה עושה?
אני יכול להגיד לכם מה אני עשיתי- אני דאגתי.
דאגתי לשלומו של הילד ודאגתי שאמצא את עצמי מבלה יום שבת יפהפה במיון של הילל-יפה מנסה להסביר להם על אנשים עם זקן ומחטים ועל הצ'י של מערכת העיכול.
שעה וחצי אחר כך, כשהחום שלו מיוצב על שלושים ותשע משהו, הילד שלי חרבן.
בערך עשרים דקות אחר כך החום שלו ירד ל 37.6. עוד עשר דקות והילד אפילו חייך.
מחט אחת. בנקודה אחת. לקצת פחות מדקה.
כשחושבים על זה שהאופציה השנייה הייתה נסיעה ברכב, ביקור במיון, ספירת דם, בדיקת דם, אקמול (כי צריך להוריד את החום), עירוי (כי הוא מאבד נוזלים), האופציה של האיש עם הזקן שבא ומחולל ניסים נשמעת לא רע בכלל.
אז אשתי ובני ישני עכשיו שנת ישרים אחרי יום מתיש מכל הבחינות.
ואני מנצל כמה דקות אחרונות של ערנות כדי להודות לתומר השכן וכדי לספר לכם שתמיד יש אלטרנטיבה.
ואם מישהו מחפש אלטרנטיבה לרפואה המערבית, מכל סיבה שלא תהיה, צרו איתי קשר וקבלו את ההמלצה שלי.
חג פורים, חג פורים,
חג גדול ל באאאאאאאאאאאאאאהההההההההה…………….
נכון- מקיאים!
אחת לשנה נפגשים אצלנו על הדשא מיטב המוחות הקודחים של השוליים הסהרוריים של תרבות השוליים השולית של מדינת השוליים של היהודים- אותה דת שולית התופסת בקרב חלק שולי של העם היהודי.
"מה נעשה השנה?" הם שואלים
"נערוך מסיבה" הם עונים לעצמם
"ואיזו מין מסיבה נערוך?" הם מקשים
"נערוך משתה!" הם עולצים בקול גדול.
"מישתה!? אבל מה נישתה במישתה?" הם זועקים בגרונות ניכרים.
"נישתה עראק האיילות" הם עונים כמוצאים שלל.
"אבל מה הקשר בין עסיס האניס המשובח לאחשוורוש, לבקתן ותרש, לויזתא, לוושתי, לפור שהוטל ולהמן (בוווווווווווווווז) הרשע (אוווווווווווו)?"
"אין קשר, אבל זה הכי זול!"
אני מאוד אוהב לפורים,
זהו החג היחידי בו יכול כל אחד להפסיק לרגע להתחפש ולהיות מה שהוא באמת- בריה חסרת היגיון וצורה, המונעת בכח חיים בלתי נשלט ונטייה חזקה לאלכוהוליזם.
זהו גם החג בו מתן בן ארי יכול לצאת במחול עם מקדוני לצלילי סימפולי מוזיקה סרבית, כשהוא מחופש לפרח.
פורים, כנימות, אינטרנט וצרפתים.
אין לי דעה,
כואב לי הראש.
מי שלא בא הפסיד.
לפוסט הזה יש ריח חזק של אניס.
מה תפקידו של אוטו?
לכאורה, יחסי הכוחות בין אדם לאוטוו ברורים הם - האדם נכנס למכונית בנקודה A ויוצא ממנה בנקודה B. בדרך אמור האוטו לספק לאדם חוויות של שמיעת מוזיקה, מיזוג אוויר ומדי פעם חוויה של כמעט מוות ודאי כאשר נהג אחר בוחר בטקטיקה של התאבדות שיעית בכניסה לנתיב הנסיעה שלך. עם היציאה בנקודה B, יושב האוטו בסבלנות וממתין, כמו כלב נאמן, לשרת אותך בפעם הבאה. כל שהוא דורש זה קצת אוכל מפעם לפעם, וטיפול מכני שמאריך את חייו ומאפשר לנו להמשיך ולתת את השירות הטוב ביותר שהוא יודע.
וכאן עולה השאלה - למה כל מה שכתבתי הוא שטויות מוחלטות? למה האוטו שלי הפך לגוש קרקושים שחלקים אקראיים במערך המכני שלו דולפים, נרקבים, מתפוצצים ומשמיעים את סוג הקולות שנשמעים כמו "גר קחקחקחקחקחקח, גרררר, שלושתאלפיםשח, גרררר, חפחפחפחפחפח, עודאלפייםחמשמאות, חקחקחקחקחקחק…."
וזה לא שאני מתקן במוסך חאפרי בקלאנסוה. לרוע המזל, אני מתקן במוסך ממש טוב, אפילו טוב מדי. האנשים היסודיים האלה מתעקשים להראות לי שיש כל מיני חלקים רקובים במנוע שאם אמשיך לנסוע איתם יום אחד כיסא הנהג יעוף דרך החלון הקדמי באמצע נתיבי איילון.
לכך חייבים להוסיף את תחושת חוסר האונים, תחושת התינוקות, המלווה הליכה למוסך. המוסכניק (שהוא איש טוב, באמת, אני ממש בטוח בזה) אומר משהו בסגנון "יש רעש עמום כשאתה מעביר לשני. אני חושב שיש לך רווח בציריות." (חמש מאות ש"ח) "בציריות, הא?" אתה אומר, מנסה להישמע כאילו יש לך שמץ. (980 ש"ח + מע"מ) "כן, המוטות של הציריות יעשו לך צרות אם תמשיך ככה." (1674.35 ש"ח ולי זה עלה יותר) "צרות, הא?" (הצילו!!! + מע"מ).
אני רוצה אוטו לא מקרקש.
אני רוצה אופניים.
אני רוצה קורקינט (לא ממונע).
אני רוצה גלגיליות, עם 4 גלגלים ובלם מקדימה. איתי, מתאים לך משחק הוקי ברמת דויד?
