אינטרנט, כנימות וצרפתים

החורף של 1981 היכה בביירות סיטי כמו ברק. אפשר בקלות להאבד בסבך הסמטאות הצרות של הזיכרון, אבל את הריח העז של המלחמה המתקרבת לעולם לא יהיה ניתן לשכוח. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלנו בסמטאות הללו, הכרנו את הדרך היטב, מטפסים במעלה רח' "מגיני הארזים" שבקצהו השוטר הנוצרי שרק מחכה לשוחד, פונים ימינה אחרי חנות הטבק ומשם זה רק אנחנו, החולדות והגורל המתעתע.
את הסיפור המלא על מטרת המבצע כנראה שלעולם לא נוכל לספר, הדבר היחיד שניתן היום לחשוף הוא המבט בעיניים הדוקר את הנשמה היהודית מבעד לתמונה דהוייה שנלקחה בחטף.
עבודת המודיעין היא עבודה סזיפית, חסרת תהילה. ככל שהחתימה שהשארת אחריך נמוכה יותר, כך עולה ערכך כאיש מודיעין. באותו חורף של חריצת גורלות, תושבי מערב ביירות זכו לביקור מהסרטים:

לא, הבלונדינית עם הצמר על הראש לא הייתה מעודדת של קבוצת חברת החשמל הלבנונית בליגה למקומות עבודה,
הבחור עם הפנים הירוקים לא סבל מקלקול קיבה אחרי שאכל שני קילו עלי גפן ממולאים,
ולא, הבחור השחור לא היה מייקל ג'קסון בדרכו לארץ לעולם לא לאחר עוד ביקור במחלקת כירורגיה פלסטית בבית החולים הצרפתי של בירות.

ההיסטוריה לא מתרחשת, היא נכתבת במעשים של בני אדם בודדים.