Journal of Infantile Biophysiology, 2005. 38: 234-235
"A-V-I-R-O-N": Child Nutrition – Approaches and Contradictions
P. T. Roughton
Department of Nutrition and Health, Edinburgh College, Scotland
תזונת ילדים הינה ההכנסה או הגמיעה של מזון על ידי בני אנוש שגילם נמוך בצורה משמעותית מהממוצע באוכלוסייה (Fernandes, 1942). אף שהפעולה של האכלת ילדים הינה יומיומית ואף מתרחשת במקרים רבים יותר מפעם אחת ביום, רק מעטים עמדו על הבסיס המתמטי, הפיזיקלי והפיזיולוגי של צורת תזונה זו. בסקירה זו נבחן את הגישות והעמדות בנוגע לתזונת ילדים לאורך השנים, עם דגש על ייצוג מתמטי נאות ומידול תהליכי.
הראשון להציג את נושא תזונת הילדים היה פרמווד (Fermwood). בסימפוזיון התזונה "סטגנציה ואינהלציה של גרגירי האפונה" ב-1946 מול האקדמיה הלאומית למדעים, נשא פרמווד דיסרטציה מבריקה שבשיאה הציג את הנוסחה, המכונה "המשוואה הבסיסית של השדה האחיד של תזונת הילד":
A = H - LA
כאשר
A = האוכל שהילד אכל
H = האוכל שהוגש לילד
LA = האוכל שהילד לא אכל
אף שמים רבים זרמו בתמזה ואינספור מאמרים פורסמו בנושא, רוב הידע שלנו בנושא תזונת תינוקות מבוסס על משוואה זו ואנו חבים לפרמווד תודה על פריצת הדרך שלו. ממשיכי דרכו של פרמווד היו דה לוקה (De Lucas) והית'קליף (Heathcliff). השניים פיתחו בנפרד את המשוואה על חלקיה השונים, וב-1952 חברו כדי לפרסם את משוואת דה-לוקה – הית'קליף המתקדמת לשדה האחיד, שהכילה בתוכה פיתוח לשני הרכיבים המרכזיים של המשוואה המקורית:
A = H* - LA*
כאשר
A = האוכל שהילד אכל
והפיתוח:
H* = (H – MA – MK) (האוכל שהוגש לילד)
H = האוכל שהוגש לילד
MA = החלק של האוכל של הילד שהמבוגר המגיש כרסם תוך כדי
MK = החלק של האוכל של הילד שהאבא רצה להגיש אבל התברר כבעל ריח מקולקל מעבר לרמה סבירה של הגשה ולכן הורד על ידי האמא מהצלחת
והפיתוח:
LA* = (TZ + H + R + C + K + B + X) (האוכל שלא נאכל)
TZ = האוכל שנשאר בצלחת
H = האוכל שנשאר בשיער
R = האוכל שנשאר על הרצפה
C = האוכל שנשאר על החתול
K = האוכל שנשאר על הקיר סמוך לפינת האוכל
B = האוכל שנשאר על הבגדים / בתוך החיתול
X = כמות של אוכל שבהכרח נמצאת במקום בלתי ידוע ולא תתגלה עד שהמבוגר ידרוך עליה או ינער
את הילד.
אף שרבים ראו במשוואה זו פסגה של יכולת מדעית המתארת באופן הרמטי את כל רכיבי הגסטרונומיה האינפנטילית, היו שלא שקטו על השמרים ולקחו את התחום לכיוונים חדשים ומפתיעים. קלוצמאכר (Klotzmacher) ניסה ליצור מודל הסתברותי סטוכאסטי שיקבע אם הילד יאכל בננה או לא בהסתמך על פרמטרים סביבתיים כגון שעת היום, נגיסות בבננה על ידי ההורה (כגורם מגביל לנוכחות הבננה) ונוכחות חתולים בחדר. יוג'ימה (Yujima), במאמר מבריק, טען שההתמקדות ב-A גורמת למשוואות להיות דו מימדיות בלבד ולכן יצר שדה של משוואות חדשות, המתמקדות כולן באוכל שנשאר על הקיר כנקודה הפוקאלית של תזונת הילד.
אך פריצת הדרך האמיתית באה עם כניסת הפיזיקה והמחקרים הפיזיולוגיים בשנות ה-80. עם התפתחות שיטות המחקר והמכשור המדעי בא זרם של מחקרים שחשף את הצדדים הפחות מוכרים של התופעה. פנינג (Fening) והובר (Hoover) הראו כי אין קשר ממשי בין האוכל הנאכל והאוכל שההורה אוכל. דוגלאס (Douglas) הוכיח כי לחתול תפקיד משמעותי רב בהרבה משחשבו עד כה בוויסות כמות האוכל הנשארת על הרצפה. אך רק עם מחקריו פורצי הדרך של ואן לאנטרמך (van Lantermaj) שספר גרגירי אורז וחתיכות בטטה מתחת לכיסאות אוכל באלפי בתים בשנים 1993-1997, הוכח סופית באופן אמפירי מה שהורים רבים ידעו כבר מזמן:
R > H
כלומר, כמות האוכל שהילד לא אכל ונשארה על הרצפה גדולה מכמות האוכל שהוגשה לילד. ואן לאנטרמך גם פיתח את תיאוריית "האוכל האפל" לפיה האוכל הנוסף מגיע דרך חורי תולעת או באמצעות חתולים המשנעים שאריות אוכל ממצבורים מוסתרים היטב כחלק ממזימה שטנית ליצור סכסוך בין ההורים לבין הילד ולהביא לסילוקו של האחרון.
כיום אנו עדים לדור חדש של חוקרים אמיצים הקוראים תיגר על ההנחות הבסיסיות ביותר שלנו: האם כל סוגי האוכל נאכלים בקצב זהה? האם לכל סוגי האוכל יכולת זהה של הידבקות לקיר? האם יש אפשרות לחזות בכלל מה הילד יאכל ולא יאכל או שמדובר במערכת כיאוטית לחלוטין? ואולי יבוא המדען הצעיר, שאינו שבוי בקונספציות וייגש אל הנושא שנשאר עדיין בגדר טאבו במחקר הנוכחי:
למה, לעזאזל, ילדים לא אומרים מה הם רוצים??
